השפעת הכשירויות החברתיות־רגשיות של הורים על העברה בין־דורית של התעללות בילדים: סקירת מיפוי
סקירת מיפוי שיטתית זו (23 מחקרים) ריכזה ובחנה את הידע המחקרי הקיים בנוגע למיומנויות חברתיות ־ רגשיות התורמות להיווצרות דפוסי התעללות בין ־ דוריים או מגנות מפניהם. התעללות בילדים היא סוגיה חמורה בבריאות הציבור, המתאפיינת בדפוסים של העברה בין־דורית המתועדים היטב במחקר. התעללות בילדות פוגעת באופן עמוק בהתפתחות החברתית ־ רגשית של הקורבן, ופגיעה זו הוצעה כגורם סיכון להמשכיות של התנהגויות פוגעניות בדור הבא, ומהווה מהווה מנגנון מרכזי בסיכון להפיכתו להורה מתעלל או לכך שילדו יחווה התעללות.
עדכה, סקירות רבות התמקדו בשיעורי השכיחות של התופעה או בגורמי סיכון כלליים, אך לא נעשתה סינתזה שיטתית של הכשירויות החברתיות־רגשיות הספציפיות (כגון ויסות רגשי אומנטליזציה) המשמשות כמנגנון המניע או מונע את מעגל ההתעללות. ההתמקדות במיומנויות פנימיות של ההורה, להבדיל מהתנהגויות הוריות חיצוניות, נועדה לאפשר פיתוח אסטרטגיות מניעה ממוקדות ויעילות יותר.
החוקרים הגדירו את התופעה כהעברה או רציפות בין־דורית (IT/C CM), הכוללת הן מצב שבו ההורה הוא מבצע ההתעללות (רציפות) והן מצב שבו הילד חווה התעללות מגורם אחר (העברה). לצורך ארגון הממצאים, נעשה שימוש במודל CASEL, המגדיר חמישה תחומי כשירות תחת מיומנויותחברתיות-רגשיות: מודעות עצמית, ניהול עצמי, מודעות חברתית, מיומנויות יחסים וקבלת החלטות אחראית.
הסקירה זיהתה 31 כשירויות חברתיות־רגשיות בתוך 23 המחקרים שנכללו.
הממצא הרכזי מצביע על כך שניהול עצמי הוא תחום הכשירות שנחקר בהיקף הנרחב ביותר. בתוך תחום זה, זוהו דיסרגולציה רגשית הורית, שליטה עצמית נמוכה, נטייה לתוקפנות וחוויות דיסוציאטיביות כמנגנוני סיכון מרכזיים להעברה בין־דורית של התעללות. דיסרגולציה רגשית נמצאה כמתווכת מרכזית; היסטוריית התעללות מנבאת קשיים בוויסות רגשי, המגבירים את הסיכון להתעללות בדור הבא. כמו כן מחקרים הראו כי דיסרגולציה רגשית פועלת גם כמשתנה ממתן; למשל, שילוב של היסטוריית התעללות ודיסרגולציה גבוהה מנבא הורות שאינה תומכת רגשית. בנוסף, רמות נמוכות של שליטה עצמית תיווכו את הקשר לפוטנציאל התעללות, בעוד ששליטה עצמית גבוהה נמצאה כגורם מגן הממתן את העברת ההורות הנוקשה. כמו כן, כעס ונטייה לתוקפנות הסבירו חלקית את הקשר בין התעללות בילדות לבין שימוש בענישה פיזית חמורה בבגרות. לבסוף חוויות דיסוציאטיביות נמצא כגורם המבחין בין הורים שהמשיכו את מעגל ההתעללות לבין אלו שהפסיקו אותו.
שישה מחקרים דיווחו על כשירויות בתחום המודעות העצמית, ובפרט כי הטיות תגובה אגרסיביות וייחוסים שליליים לבכי של תינוק נמצאו כמתווכים את הקשר בין טראומת העבר לבין ירידה ברגישות הורית והתעללות בפועל. לעומת זאת, פעילות רפרנציאלית, יחסי אובייקט ואמפתיה לא נמצאו כקשורים באופן מובהק לענישה אימהית, בחלק מהמחקרים.
ביחס לכשירויות בתחום המודעות החברתית, נמצאו חמישה מחקרים אשר זיהו מיומנויות של מנטליזציה ומודעות-מנטלית (mind-mindedness) וכן של בתפיסת היחסים אשר היוו מנגנוני סיכון להעברה בין-דורית של התעללות. רמות נמוכות של יכולת להבין את המצבים המנטליים של הילד (מנטליזציה ומודעות־מנטלית) קשורות לתגובות פחות תומכות ולהזנחה. בנוסף, היסטוריית התעללות ניבאה תפיסות שליליות של מערכות יחסים, אשר הובילו לתפיסה שלילית של התנהגות התינוק.
בתחום המודעות החברתית, נמצאו רק שני מחקרים אשר דיווחו כי רמות נמוכות של מנטליזציה ומודעות־מנטלית (mind-mindedness) קשורות לקושי בתמיכה ברגשות הילד ולהזנחה.
לעומת זאת, קיים מחסור משמעותי במחקרים העוסקים במיומנויות יחסים ובקבלת החלטות אחראית. בתחום מיומנויות היחסים, נמצא רק שני מחקרים אשר דיווחו כי אמהות ששברו את מעגל ההתעללות הפגינו רמות חום גבוהות יותר כלפי ילדיהן בהשוואה לאלו שהמשיכו אותו. בתחום קבלת ההחלטות האחראית נמצא רק מחקר יחיד אשר בחן תחום זה ומצא כי יכולת פתרון בעיות לא מיתנה באופן מובהק את ההעברה של הורות נוקשה.
הסקירה חושפת מספר כשלים ופערים מתודולוגיים בספרות הקיימת. ראשית, מרבית המחקרים התמקדו כמעט בלעדית בזיהוי גורמי סיכון, בעוד שזיהוי גורמי הגנה ופיתוח פרופילים שלחוזקות נזנחו. שנית, קיים חסר משמעותי במדידה והתחשבות בעיתוי ההתפתחותי של חשיפת ההורים להתעללות בילדותם; העיתוי והכרוניות של הפגיעה משפיעים באופן שונה על התוצאות בבגרות, אך מחקרי ההעברה הבין־דורית נוטים להתעלם מכך. בנוסף, קיימת דגימת יתר של אימהות והיעדר כמעט מוחלט של אבות במחקר (74% מהמחקרים כללו אימהות בלבד).
לממצאים אלו השלכות על פרקטיקת המניעה והטיפול. טיפוח מיומנויות חברתיות־רגשיות בקרב הורים עם היסטוריית טראומה עשוי לחולל שינוי משמעותי במניעת התעללות. מאמצי המניעה צריכים גם להתאים לשלב ההתפתחותי שבו נמצא הילד, תוך הבנה של המיומנויות שנפגע ואצל ההורה באותו שלב בעברו החוקרים מדגישים את הצורך בשימוש בשפה המבוססת על חוזקות(strength-based) במטרה לצמצם סטיגמה, אשמה ובושה בקרב אוכלוסיית ההורים, ובכך להגביר את ההיענות לתכניות התערבות. בנוסף החוקרים מדגישים את הצורך בהקצאת משאבים ליוזמות מניעה המשלבות כשירויות חברתיות־רגשיות כחלק בלתי נפרד מהמענה לטראומה. כמו כן, נדרשת סטנדרטיזציה של הגדרת ההעברה הבין־דורית כדי לאפשר השוואה יעילה בין מחקרים וקידום של אסטרטגיות מניעה ממוקדות.