חוויות חיים של טראומה במהלך מחוסרות דיור בבגרות והשפעותיהן על בריאות הנפש: סקירה שיטתית איכותנית בשיתוף בעלי ידע מניסיון

סקירה שיטתית איכותנית זו (27 מחקרים; 909 משתתפים) ביצעה סינתזה של ראיות מחקריות לבחינת חוויות טראומטיות המתרחשות במהלך תקופת מחוסרות הדיור בבגרות והשפעתן על בריאות הנפש והשימוש בחומרים. המחקר נערך בתהליך של עשייה משותפת עם אנשים בעלי ידע מניסיון של מחוסרות דיור, תוך שימוש במודל ACTIVE להבטחת מעורבות משמעותית של המשתתפים בכל שלביה סקירה, החל מניסוח השאלות ועד לפרשנות הממצאים.

הרציונל לסקירה נשען על ההבנה כי טראומה היא גורם ותוצאה של מחוסרות דיור כאחד. בעוד שמרבית המחקרים מתמקדים בטראומות ילדות המובילות לאובדן קורת גג, קיים פער בידע המחקרי בנוגע לחוויות טראומטיות המתרחשות בבגרות בזמן שהאדם כבר שרוי במצב שלמחוסרות דיור. זיהוי הדינמיקה הזו חיוני לפיתוח התערבויות המיועדות למיגור התופעה ולצמצום הנטל הנפשי הכרוך בה.

הניתוח התבסס על שיטת סינתזת מסגרת בהתאמה מיטבית (Best-fit framework synthesis), שהופעלה על פי מודל שלושת המרכיבים של SAMHSA: אירועים, חוויות והשפעות. ממצאי הסקירה העלו שלוש תמות מרכזיות הממחישות את קשרי הגומלין בין מרכיבי הטראומה:

1.       הבניית משמעות של מחוסרות הדיור כחוויה טראומטית

הכניסה למצב של מחוסרות דיור, אובדן הבית ושלילת האוטונומיה נתפסו כשלעצמם כאירועים טראומטיים המלווים בהלם, בלבול וניתוק. חוויות אלו התעצמו על ידי תחושות של חוסר ערך, בושה וכישלון, אשר עיצבו את האופן שבו הפרט הבין את מצבו החדש. בנוסף, תנאי המגורים במקלטים או בסידורי דיור ארעיים נחוו לעיתים כקשים ומאיימים יותר מאשר השהות ברחוב, מה שהוביל להחמרת המצוקה.

2.       התמודדות עם השלכות הטראומה

השפעות הטראומה על בריאות הנפש היו אוניברסליות לאורך כל המחקרים שנבחנו וכללו:

·        מצב מתמיד של פחד: חשיפה לאלימות, תקיפות מיניות ופשיעה הובילו לתחושת חוסר ביטחון מתמדת, שגרמה לרבים להישאר ערים בלילות מתוך חרדה.

·        דיכאון ואידיאציה אובדנית: בטווח הארוך, חוויות אלו התגבשו למצבי דיכאון עמוק ותחושות ייאוש בנוגע לעתיד.

·        שימוש בחומרים כאסטרטגיית התמודדות: שימוש באלכוהול ובסמים נתפס לעיתים קרובות כאמצעי הישרדותי וכדרך לאלחש זיכרונות קשים ולברוח מהמציאות המרה.

·        אסטרטגיות מוגנות: כדי להחזיר לעצמם תחושת ביטחון, חלק מהפרטים אימצו אסטרטגיות של פנייה למקלטים או צמצום מגע חברתי עם אחרים.

3.       תגובות לחשיפה חוזרת לטראומה

הטראומה במהלך מחוסרות דיור היא לרוב מצטברת ומחזורית. חשיפה חוזרת לאירועים קשים, כולל עדות למקרי מוות ואלימות כלפי אחרים, הובילה רבים למצב של קבלה והשלמה עם הטראומה כנורמה בסיסית של חייהם. גישה זו התבטאה בוויתור על שינוי ובתפיסה כי המוות הוא בלתי נמנע. מנגד, במיעוט מן המחקרים הופיעו סיפורי חוסן ותקווה, שבהם הפרטים הצליחו לשמר אופטימיות ולפעול למען שינוי עבורם ועבור קהילתם.

השלכות למדיניות ולפרקטיקה

·        תעדוף התערבות מוקדמת: יש להעניק קדימות לסיוע פסיכו-סוציאלי ודיורי מיד עם הכניסה למצב של מחוסרות דיור כדי למנוע הידרדרות נפשית וטראומטיזציה משנית.

·        הטמעת טיפול רגיש לטראומה: על מערכי התמיכה לאמץ גישות מודעות-טראומה המכירות במחיר הרגשי של אובדן הבית ומספקות סביבה בטוחה ונטולת סטיגמה.

·        זהירות בתיוג ובסטיגמה: על קלינאים וקובעי מדיניות להיות מודעים להשפעות השליליות של תיוג אדם כחסר בית, שכן הדבר עלול להעצים רגשות של בושה ובידוד המקשים על פנייה לעזרה.

·        שותפות עם בעלי ניסיון: שילוב אנשים שחוו מחוסרות דיור בתכנון השירותים מבטיח כי המענים יהיו נגישים, הולמים ומותאמים לצרכים האמיתיים של האוכלוסייה.

·        מיקוד בגורמים ברי-שינוי: נדרש מחקר נוסף להבנת המסלולים הסיבתיים המובילים לאימוץ אסטרטגיות התמודדות חיוביות לעומת מזיקות, תוך דגש על בניית חוסן והעצמה בקרב מחוסרי הדיור.

‍